רכב חשמלי בישראל זה כבר מזמן לא רק בטר פלייס

רנו פלואנס Z.E חשמלית של בטר פלייס

“זאת מכונית של בטר פלייס?”

אם היה צריך לנקוב בשאלה אחת שמטרידה עשרה מתוך עשרה אנשים ששואלים אותנו על הרכב החשמלי שלנו, אין ספק שזאת הייתה זו. אין שיחה שבה השאלה הזו לא עולה, אין שואל שלא מוטרד מהאפשרות הזו. בתודעה של הנהג הישראלי, רכב חשמלי בישראל ובטר פלייס (better place) זה היינו הך. מושגים נרדפים. ועכשיו, לכו תוכיחו.

היום, עם הגעתן המבורכת ארצה של ה-רנו זואי,  ה-BMW i3 והיגואר iPace אפשר להתחיל לדבר על ניצנים ראשונים של שינוי. עדיין, אין ספק שהפצעים שהותיר אחריו המיזם הזה טרם הגלידו. האדם הסביר ברחוב הישראלי שומע ׳רכב חשמלי׳ וחושב אוטומטית על בטר פלייס, גם אם הוא לא יודע להגיד מעבר לכך כלום.

 

אז כן – זה רכב חשמלי, ולא – זה לא של בטר פלייס

קשה לאמוד את ההשפעה התרבותית והפסיכולוגית של מיזם בטר פלייס על שוק הרכב החשמלי בישראל. נכון, יש סיבות רבות וטובות למה שוק הרכב החשמלי לא התרומם פה עדיין, גם בלי הסיפור הזה של בטר פלייס. אבל ברור שזה לא עוזר. לא צריך להיות פסיכולוגים או סוציולוגים כדי להבין שבתודעה הישראלית הקונספט של מכונית חשמלית צרוב ככישלון ומעורר הרבה חשדנות. חשד שלעיתים קרובות נובע מחוסר ידע מוחלט, רסיסי מידע או שמועות.

אז לפני שממשיכים, השורה התחתונה: לא, הרכב החשמלי שלנו לא קשור למיזם של בטר פלייס בשום צורה. אולי למעט העובדה שהסוללה שמותקנת בו זהה לזו של הסוללות שהותקנו במכוניות ההן, מהמיזם ההוא. אבל זהו. כאן נגמר הקשר. אולי אנשים מתבלבלים מכיוון שבמרחב הציבורי פזורות עדיין לא מעט עדויות למיזם; מוצרים שנקנו מבטר פלייס אחרי שזו התפרקה מנכסיה או נשארו לעמוד היכן שהוצבו. ראיות למיזם שביקש לשנות מהיסוד את הרגלי הנסיעה שלנו עד שמשהו השתבש.

 

עדויות וסימנים למיזם שאיננו

אפילו אצלנו בבית יש עדויות. את המטען הביתי הראשון שלנו קנינו, בהוראת היבואן, מחברת ג׳ינרג׳י. המטען היה במקור של בטר פלייס והגיע אלינו כפי שהוא – עם הלוגו והעיצוב של החברה. כשחשמלאי הגיע להתקין אותו, גם אנחנו התבלבלנו לחצי רגע. בינתיים הוא הספיק להתקלקל והיום אנחנו משתמשים במטען תוצרת בית. ועדיין, הכבל שמחבר בין המטען לבין האוטו – היה פעם של שי אגסי. עמדות הטעינה הציבוריות המפוזרות היום ברחבי הארץ – בחניונים, בקניונים – כולן מהגלגול ההוא של בטר פלייס. על כולן מופיע לוגו החברה, שמזמן איננה קיימת.

 

ואם זה לא מספיק, יש עדיין לא מעט אתרים ברחבי הארץ שבהן ניצבות תחנות רפאים של בטר פלייס. ביתנים מעוצבים שנראים כאילו נחתו עלינו מהעתיד. חללים לבנים וסטריליים שבהם רובוטים החליפו סוללות לרכבים חשמליים. ללא מגע יד אדם. במהירות וביעילות. בשקט וללא ריחות עזים (ורעילים) של אדי דלק. היום קצת קשה להאמין, אבל כל זה קרה פה אצלנו בישראל, ממש לפני ארבע-חמש שנים. היום ניצבים הביתנים האלו כמעין גלעד למיזם המדהים הזה, חייבים לומר, שנסק במהירות מסחררת והתרסק במהירות גדולה עוד יותר. בכל פעם שאנחנו עוברים ליד אחת מהתחנות העתידניות האלה אנחנו סופקים כפיים ונאנחים קלות על כל מה שיכול היה להיות, אילו רק.

 

ואולי כל הסיפור הזה הוא רק עוד גרסה למה שקורה כאשר שינויים טכנולוגיים מקדימים שינויים תרבותיים, או על מה שקורה כשצריך לעשות קפיצה גדולה מדי ומהירה מדי בין ההווה לעתיד. אולי. ייתכן שהנוכחות הפיזית הזו, בדמותם של תחנות ומטענים, היא זו שממשיכה להזכיר לכולנו את כישלונו של הפרויקט ולתדלק את הפחד של הנהגים הישראלים מרכבים חשמליים.

 

אפשר להבין את זה. בוודאי בחברה הישראלית שבה ׳פראיירים׳ משולים למצורעים. ואולי כך נתפסים או כך תופסים את עצמם מי שמיהרו וקנו חלק מהחלום המפואר ההוא של שי אגסי. למרות שחייבים לומר מיד, רבים מ-1,000 הנהגים שהספיקו לקנות את הרכב החשמלי של בטר פלייס התמסרו אליו והתאהבו בו מיד, מיעוטם ממשיכים לנסוע בו עד היום. עד כדי כך! רבים מהם הצטערו מאוד על התרסקותו של החלום. מודים, באחד מסבבי המבצעים האטרקטיביים מאוד לחיסול המלאי, אפילו אנחנו היינו קרובים לרכישה. בנוסף ל-ניסאן ליף שלנו, לא במקום.

 

הסיפור של בטר פלייס בקליפת אגוז

אז מה בעצם קרה, אתם שואלים את עצמכם. בלי להלאות בפרטי הפרטים ובלי להיות טכניים מדי נגיד שהחשמליות של שי אגסי – החולם, היזם והמנכ״ל – תוכננו כך שאפשר יהיה לפתור את בעיית הטווח בדרכים באמצעות החלפת סוללה בתחנות ייעודיות ולא באמצעות טעינה מהירה. הרעיון החדשני ופורץ הדרך של בטר פלייס היה להקים ברחבי הארץ תחנות טעינה שבהן נהגים יחליפו את הסוללה הריקה בסוללה מלאה – עניין של שתיים שלוש דקות – וימשיכו הלאה לדרכם. במקביל, בבית, הותקנו עמדות טעינה רגילות שאיתן נטענו הסוללות במהלך הלילה. לצורך מימוש החזון המפואר הזה ופיתוח המכונית הייחודית נחתם חוזה עם קבוצת רנו-ניסאן שהביאה לעולם את ה-רנו פלואנס. המכונית היחידה בעולם שבה הוטמעה הטכנולוגיה הזו. גם היום, אמצע 2018, עוד אפשר לראות פה ושם את המכונית על כבישי ארצנו. כאמור, יש אנשים שנקשרו אליה ומתקשים לשחרר.

 

וכמו המודל הטכנולוגי של המכונית שהיה ייחודי ושונה, גם המודל העסקי של בטר פלייס היה אחר מהמוכר בשוק הרכב ודומה יותר לזה של חברות הסלולר. הרוכשים שילמו מקדמה לא גבוהה על הרכב ובנוסף, תמורת כ-2,000 ש״ח בחודש, יכלו לנסוע עד 12,000 ק״מ בשנה. כעבור שלוש שנים הם יכלו להחליף לדגם חדש או לשלם את ההפרש ולרכוש את האוטו. לחילופין, אפשר היה לשים במעמד הרכישה קצת יותר כסף, לשלם פחות כסף מדי חודש, ולנסוע ללא הגבלת קילומטרז׳.

 

“אתם בטוחים שזה לא של בטר פלייס? באמת?”

כשאנחנו התחלנו לברר על האפשרות של קניית רכב חשמלי בארץ, בתחילת 2014, הדי ההתרסקות של בטר פלייס עוד נשמעו כאן היטב. אז – כתוצאה מההייפ הגדול שהם ייצרו והעובדה ששמעון פרס היה מעורב ודחף את המיזם – זו הייתה ממש שיחת ברזייה. מעטים האנשים בארץ, בכללם אנשי מכירות וסוכנים, שידעו שיש מכוניות חשמליות אחרות, שאינן של בטר פלייס.

 

כשהגענו ליבואן ׳לעשות סיבוב׳ על ה-ניסאן ליף שבמקרה – באמת, הכי במקרה – הייתה בתצוגה, הגענו עם יותר ידע על האוטו מאשר היה לסוכן. והאמת, היו רגעים שהרגשנו שהסוכנות מעדיפה שלא נקנה את האוטו. שלא בטוח שהם רוצים לקחת על זה אחריות. לא כל כך במובן המשפטי אלא יותר במובן של הכאב ראש שזה עשוי להסב לכולנו, ובשביל מה בכלל להיכנס לזה? הכל עוד היה טרי מדי. קשה גם היה להסביר לסביבה – למשפחה, לחברים – את הצעד המשונה הזה.

 

וגם אנחנו, בינינו, התלבטנו מאוד. בכלל לא בגלל המכונית עצמה. קראנו עליה הרבה באתרים (בריטיים בעיקר), אנשים דיווחו עליה בהתרגשות ניסים ונפלאות. חצו איתה יבשות והפיקו עשרות סרטוני יוטיוב על חייהם הנהדרים עם רכב חשמלי. היינו בטוחים לגמרי במכונית. חששנו מכל מה שמסביב. שהשוק לא יצליח להתאושש ולהשתקם (רק היום, חמש שנים אחרי ובפיגור ניכר אחרי העולם המערבי, אפשר אולי להתחיל לדבר פה על שינוי מגמה). חששנו שלא יתפתח שוק של מכוניות יד שניה ולא יהיה למי למכור את המכונית אם נרצה. שלא ידעו לטפל בו. שלא תהיה אחריות על הסוללה. שלא יבטחו לנו אותו. לא היו חסרות סיבות לדאגה.

 

החלטנו לקחת את הסיכון מתוך שכנוע פנימי עמוק שאם כל העולם הולך לשם – גם ישראל תהיה חייבת לקפוץ מחדש על העגלה (החשמלית) הזו. הבנו שזה עלול לקחת זמן. וזה אכן – לוקח זמן. אבל כמו לכל הדברים הטובים, שווה לחכות. ואנחנו לגמרי לא לבד. יש בישראל קהילה, אמנם קטנה, אך גאה, ערה ופעילה של בעלי רכבים חשמליים. יש מועדון רכב חשמלי ישראלי בפייסבוק ויש גם מי שעושים ייבוא אישי. בינתיים, אנחנו מסבירים לכל מי ששואל שלא, המכונית שלנו היא לא של בטר פלייס.

 

בשורה התחתונה

בסיכומו של דבר, למרות שברו של החלום ולמרות הנזק התדמיתי והפסיכולוגי שנגרם לרכב החשמלי בישראל, קשה שלא להתפעל מהסיפור של בטר פלייס והמהירות שהצליח לקרום עור וגידים לסחוף אחריו אנשים רבים כל כך. היה בו את כל המרכיבים של סיפור טוב. איש עם חלום שהצליח לסחוף אחריו במהירות הרבה מאוד אנשים טובים, חלקם בכירים מאוד בציבוריות הישראלית, למען מטרה טובה. זה נגמר בצורה פחות משמחת ויש מי שמסתובבים עם בטן מלאה עד היום. גם את זה מוכרחים להגיד. יום אחד יעשו על זה סרט. אבל, הסיפור הזה מאחורינו ואילו העתיד של הרכב החשמלי עוד לפנינו.

 

נשמח לתגובות ושאלות מכל סוג. על בטר פלייס ועל רכב חשמלי בישראל בכלל.
ואם עולות שאלות, יכול היות שכבר ענינו עליהן פה.

 

קרדיט לתמונה בפוסט זה: מאת User:Ranbarנוצר על ידי מעלה היצירה טקסט מקורי: “My Work”, CC BY-SA 3.0, קישור

‏2 תגובות

  1. משה קלדרון ב- 09/07/2018 בשעה 3:34 pm

    ברנו פלואנס של בטר-פלייס, זכה לאחרונה לסוללה חדשה וטווח הנסיעה עומד על 150 ק”מ. עמדות טעינה וכבל לטעינה משקע ביתי ניתן לרכוש תוצרת הארץ מחברת ממטק הנדסה בע”מ . Memtec.co.il

  2. לירן ב- 09/07/2018 בשעה 1:04 pm

    זה לא שקשה להרפות מהרנו, זה פשוט הרכב החשמלי הכי זול שאפשר למצוא בישראל כרגע, גם אופצית היבוא האישי נבחנה וזה עדיין משמעותית יותר זול.

השאר תגובה