שני אתגרים ויתרון גדול אחד לרכב חשמלי בחגים

תקופת החגים עם רכב חשמלי

על נסיעות לא מתוכננות עם רכב חשמלי, עמדות טעינה ציבוריות שלא עובדות אך לקינוח – דבש

תקופת החגים משמחת מהיבטים מסוימים ומאתגרת מהיבטים רבים אחרים. בין השאר, זו תקופה בשנה שמזמנת תנועה ערה יותר על הכבישים וקילומטרז׳ מעל הממוצע: יותר משפחה, יותר טיולים, יותר חברים, יותר קניות ובין לבין, בכל זאת, איזה יום עבודה או שניים. כבעלים של רכב חשמלי, נוסף לימים האלו גם אתגר הסינכרון בין אחוזי הטעינה של הסוללה לבין היום בשבוע. במילים אחרות, אנחנו נדרשים לתכנן מחדש את הטיימר של הטעינה ולזכור מראש מתי נוסעים לאן. ולא רק זאת, אלא שלעיתים יש צורך לשנות מחדש את הטיימר לאור שינויים לא צפויים בלו״ז. זה כמובן משימה מאוד פשוטה מן הבחינה הטכנית, אלא שלעיתים זה דורש איזה ריכוז יתר כדי להתאים בין מצב האוטו לבין הצרכים המשפחתיים. אבל, לצד האתגר הלו״זי, זו גם התקופה שממחישה יותר מכל את היתרון של הרכב החשמלי. מיד נסביר מדוע ולמה.

 

אז בחסות החגים, שני אתגרים ויתרון גדול אחד שנתקלנו בהם:

 

אתגר א׳ – זמן טעינה מוגבל

באחד הימים בילינו שעות ארוכות מחוץ לבית. ארוכות יותר ממה שתכננו מראש. ולא רק זאת, אלא שנסענו יותר ממה ששיערנו מראש. כך יצא שמד האחוזים באוטו היה נמוך מהרצוי בשעה שהגענו הבית שכן בערבו של אותו יום חלק מאיתנו היו אמורים לצאת שוב. ואם זה לא מספיק, עוד יצא שהגענו הביתה כ-20 דקות לפני שחלק מאיתנו היו אמורים לצאת שוב. אמנם, יעד הנסיעה בערב לא היה מאוד רחוק מהבית, אבל כדי להגיע אליו צריך היה לעלות לירושלים ובתוך ירושלים – להעפיל לאחת מפסגותיה. הסוללה עמדה על 35% והשאלה המתבקשת האם זה מספיק כדי להעפיל לאותה פסגה תלויה כמובן בעיני הנהג. או הנהגת, במקרה זה.

 

נפתח סוגריים ונגיד שהשאלה הכללית ׳האם יש מספיק סוללה כדי להגיע׳ רחוקה מלהיות מדע מדויק וקשורה יותר במאפיינים אישיותיים של הנהג. ממש כמו עם דלק – יש מי שנהנה למתוח את עצמו ולאתגר את מיכל הדלק/הסוללה עד האדים/המקבילה החשמלית לאדים, ויש מי שפחות. חשוב גם להגיד שכותבת שורות אלו, ובכן, היא פחות מזוהה עם האסכולה של מתיחת גבולות אנרגטיים וגישת ה׳במקרה-הכי-גרוע-ניתקע׳.

 

נוסיף עוד שהעמדות בבית חלוקות גם סביב רף ה-20%. מהו הרף הזה? ובכן, כאשר הסוללה עומדת על 20%, האוטו נכנס למגננה ומתחיל להתריע בהתרעות מסוגים שונים שאם לא ימלאו בקרוב את הסוללה הוא לא ערב למה שיקרה לו. כך שבלי להסגיר יותר מדי את הזהות המגדרית, נאמר שיש בינינו מי שמתייחס להודעה הנשמעת באוטו בקול צלול רם וברור (ובמבטא בריטי מגניב) כאל המלצה כללית לא מחייבת, ויש מי שנלחצת ותעשה לא מעט כדי לא לשמוע אותה לעולם.

 

20 דקות הם לא זמן ממושך בחיי טעינת סוללה של רכב חשמלי. כלומר, הם עולם ומלואו כאשר מדובר על עמדות לטעינה מהירה שאז אפשר למלא כמעט את הסוללה כולה בפרק הזמן הזה. אך כאשר מדובר על חיבור לעמדת טעינה ביתית, ב-20 דקות אפשר לסחוט שניים-שלושה אחוזים. זניח במונחים אנרגטיים; לא מעט במונחים פסיכולוגיים.

 

כך קרה שעם היציאה מהבית עמד מד הסוללה על 38%, במאמץ. ועל רקע זה החלה ההתלבטות האם לנסוע עם החשמלית או ההיברידית. על החשמלית יש מדבקה נחוצה כדי להיכנס לחניון של המקום אליו נסענו וההיברידית פירושה הליכה ארוכה בחושך, בשעת לילה מאוחרת, עם שלושה ילדים. בעידוד קל מצד האדיש יותר למד הסוללה החלטתי בסופו של דבר להסתכן עם החשמלית. אמנם הדרך לשם כולה עליה, אך מהצד השני של המטבע, הדרך חזרה רובה מישור וירידה.

 

התחלנו לנסוע. הדרך לשם אופיינה, בגדול, בניסיון לצמצמם עד כמה שאפשר בהוצאת אנרגיה. זה כלל בין השאר נסיעה איטית עד כמה שאפשר בעליות של הכביש המהיר, ניסיון למזער עד למינימום את הוצאת האנרגיה במישור, לצד מיקסום מעט הירידות שבכל זאת היו בדרך. לא חשבתי שאצליח להטעין את הסוללה בדרך, אבל קיוויתי לנסוע כמה שיותר על האנרגיה הנצברת תוך כדי נסיעה (כתבנו על הפיצ׳ר המגניב הזה כאן) כדי לבזבז כמה שפחות סוללה בדרך לשם. זה כלל גם את איסוף שרירי הבטן, הפחתת הנשימה וכיווץ שרירים כללי. מה שנקרא בלעז – סטרס.

 

הצלחנו להגיע לשער המקום בו התקיים האירוע רק על מנת לגלות שהאירוע מתקיים בצדו השני – והמרוחק מאוד במונחי סוללה ריקה מדי – של המקום. לא לקחתי את זה בחשבון לפני שיצאתי מהבית וסביר שלו ידעתי לא הייתי נכנסת להרפתקה הזו כלל. הגענו למקום כשהסוללה טעונה על 23%. מספר שערורייתי לכל הדעות. לפחות לכל אלו שלי. התנחמתי בזה שהיה לילה והסוללה לא תאבד אחוזים במהלך החנייה שם, כפי שקורה במהלך היום, כשחם.

 

הדרך חזרה נחלקה לשניים. עד הירידה וממנה והלאה. עד אז נסעתי לאט ונשמתי פחות. משעה שהגענו אל הירידה חזרתי לנשום באופן סדיר. הערת האזהרה אומנם נשמעה באותו לילה באוטו – אחרי המון זמן שלא שמעתי אותה, מוכרחה לומר – אבל היא נשמעה כשכבר היינו קרובים מספיק הביתה וידעתי שנצליח להגיע ולא ניתקע.

 

בדיעבד, זה היה אחד מאותם ימים שבהם עדיף היה להטעין את הסוללה ל-100% ולא עשינו את זה כי לא חשבנו על זה בזמן. אם כי, בסופו של דבר, האוטו הוכיח לנו (שוב) שהוא יכול יותר ממה שאנחנו – טוב, אני – נותנת לו קרדיט.

 


 
 

אתגר ב׳ – המטען הציבורי לא עובד

אז הימים ימי חגים וכדרכן של משפחות בחגים קבענו להיפגש בתל אביב לארוחת צהריים של חג. הפעם, בניגוד לאתגר המתואר לעיל, לא התלבטנו בין ההיברידית לחשמלית שכן סבא וסבתא הצטרפו אלינו לנסיעה וכך יצא שנסענו עם שתי המכוניות שלנו. אם כי, נהיה כנים ונאמר שגם לולא נסענו עם שתיהן סביר שהיינו בוחרים בחשמלית שכן המקום אליו נסענו ממוקם סמוך יחסית (מרחק כ-10 דקות הליכה) למטען ציבורי שממוקם בחניון שכבר יצא לנו להשתמש בו לא מעט פעמים.

 

בהערת סוגריים שווה להזכיר שאין סימון ייעודי לעמדות טעינה חשמליות (כפי שיש, למשל, לרכב של אדם בעל מוגבלות או לאוטו-תל). ולכן, לא מספיק שהמטען יפעל, צריך שגם החניה הסמוכה לו תהיה פנויה.

 

ניסאן ליף בטעינהזכרנו לשנות את הטיימר בערב הקודם ל-100% ויצאנו לדרך בצהרי החג. הנסיעה עברה ללא תקלות והחשמלית הגיעה לחניון ׳עין יעקב׳ בתל אביב כשהיא עומדת על 64%. ידענו שזמן השהות שלנו בתל אביב מספיק כדי שהסוללה תתמלא עד תום. אבל אז קרו שני דברים מעצבנים. הראשון מביניהם היה הגילוי שהמטען לא עובד. השני, ששכחנו שאת כל הכבודה שהבאנו – בכל זאת, חג ולא אכלנו מאז הבוקר – העמסנו על החשמלית. וגם את הבת הקטנה שלנו. היא אמנם מיטיבת לכת סך הכל ובכל זאת – תל אביב בצהריים, שלהי הקיץ, 10 דקות הליכה, סלים על גבי סלים וגו׳. פחות תנאים תומכי הליכה.

מכיוון שממילא צריך היה להחליף חניון ולמצוא מטען חדש, וממילא כולם היו צריכים שוב להיכנס לאוטו, הוחלט שהנוסעים והכבודה יוסעו למקום המפגש במקום שילכו ברגל, ורק לאחר מכן יתחיל המסע לחיפוש מטען חלופי. הסיבוב מהחניון לבית וחזרה לחניון חדש גבה כמה אחוזים נוספים מהסוללה ועוד כ-30 דקות של אי ודאות אם יימצא מטען עובד שבסמוך לו חניה פנויה. עברנו דרך המטען בחניון ׳הכרמל׳ שגם הוא לא עבד ומזל שבחניון ׳המרד׳ הסמוך נמצא גם מטען עובד וגם חניה פנויה. זה לא נורא, אבל גם לא מה שאדם מייחל לו בצהרי חג חמים בזמן שלמעלה מעשרה אנשים שלא אכלו מהבוקר מחכים לו. ובעיקר – זה מיותר. אין סיבה שמעט המטענים שכבר נמצאים במרחב הציבורי לא יהיו פעילים.

 

98% טעינהעם סיום הביקור גילינו שמד הסוללה עומד על 98%. חזרנו הביתה שבעים אך חמוצים מעט, על התשתית החשמלית הלקויה כל כך ועל הפער בין מה שמצהירים חדשות לבקרים לבין המציאות היומיומית הדלה.

 


 
 

והיתרון הגדול – הקלות להחליט לנסוע

כמו שכבר נכתב כתוב וחזור: חגים, נסיעות וביקורים לרוב. בין השאר פעיל במיוחד הקו הישיר לסבא-סבתא. הם לא גרים רחוק מאיתנו – מרחק כ-30 קילומטר הלוך-חזור. ובכל זאת, כאשר נוסעים לשם מדי יום, לעיתים פעמיים, או אפילו מדי יומיים, זה מצטבר צ׳׳ק צ׳ק ללא מעט קילומטרים.

 

נכון, זה לא מצטבר לה מ ו ן כסף בדלק. לא חישבנו כמה. ועדיין, כאשר שילמנו על דלק, היו רגעים שעצרנו רגע וחשבנו פעם או פעמיים לפני הנסיעה ותהינו עד כמה היא נחוצה. או שלפחות ניסינו להיות קצת יותר יעילים ומתוכננים מבחינת יעדי הנסיעה, ולנסות לאחד נסיעות ככל הניתן. בוודאי שלא היינו מעלים על דעתנו לנסוע באותו יום פעמיים לסבא-סבתא רק כי לאחד הילדים התחשק לנסוע בבוקר ולשני בערב.

 

עם החשמלית זה לא שיקול. כמובן שיש שיקולים אחרים – בכל זאת מדובר על נהיגה בכבישי ארצנו – אבל לפחות השיקול הכלכלי לא משחק תפקיד. זה עולה גרושים ומאפשר גמישות רבה יותר וספונטניות בהסעות.

 

החיסכון בכסף הוא השיקול הראשון בעד רכישת רכב חשמלי. זה ידוע וברור לכל. אבל איכשהו, הנסיעות היומיומיות האלו לסבא-סבתא, שאינן חלק מהשגרה היומיומית שלנו, המחישו לנו בצורה מובהקת כל כך את היתרון של המכונית החשמלית, שמאפשרת פשוט לנסוע.

 

‏3 תגובות

  1. המצב קטסטרופה ב- 04/10/2018 בשעה 5:31 pm

    אסור שיקנו עכשיו רכבים חשמליים פשוט אסור. כל החדשות על הרכבים האלה שיקנו ב2019 פשוט מפחיד אותי בטירוף. השקעתי 140 אלף בזואי וגיליתי שהתחנות הציבוריות רובן לא עובדות. גם ככה בקושי יש תחנה אחת עובד.ץ רק חסר שיקנו עכשיו עוד רכבים ומספיק שיגיע עוד אחד וכבר יהיה רכב אחר בטעינה בתחנה היחידה שעובדת בתל אביב וזהו זין לעולמים מחכים שעתיים רק בשביל לתדלק. זה לא חזון הרכב החשמלי, זה בכייה לשנתיים עד שיתחילו בכלל להקים רשת של תחנות. פנינו בכתב לג’ינרג’י המפעילים והם אמרו שהם בשוק מהדרישה, שהם בודקים תחנות פעם בחודש ואין להם מושג שתחנות שלמות באפליקציה לא עובדות, אמרו שהמצב ישתפר עוד שנה שנתיים. בקיצור אל תקנו רכב חשמלי עכשיו!!1

  2. יוני ב- 21/09/2018 בשעה 11:36 am

    הבעייה היא בחברת Gnrgy שמפעילה את הרשת ה-י-ח-י-ד-ה בישראל של תחנות טעינה חשמליות. רוב התחנות שמופיעות באפליקציה לא עובדות או חסומות(בחניה פרטית של מלון שפתוחה רק לאורחי המלון המשלמים). בתל אביב רוב התחנות באזור הים והאוניברסיטה לא עובדות, חניון הדר וכדומה כלל אין תחנות ובקיצור הפסקנו לקחת את הרכב החשמלי אחרימ4 פעמים שנסענו ונתקענו. קנינו חשמלי על סמך מפה שלמה של תחנות בארץ באפליקציה שלהם ובסוף קיבלנו *** כשגילינו שהרשת אינה מתוחזקת מזה חודשים! את כל כך צודקת 🙁

    • Plugged In ב- 21/09/2018 בשעה 4:24 pm

      רבות נכתב על העדר השירות של ג’ינרג’י וזה באמת מתסכל מאד. אבל צריך לזכור שזו חברה שפועלת בשוק שאין בו לקוחות כמעט וכרגע היא היחידה שעושה את זה. תחרות בתחום תעשה לנו, בעלי הרכבים החשמליים, רק טוב.

השאר תגובה