איך ולמה הפכה נורבגיה למלכת המכוניות החשמליות? לתשומת לבם של קובעי מדיניות אמיצים

איך ולמה הפכה נורבגיה למלכת המכוניות החשמליות

נורבגיה היא המלכה הבלתי מעורערת של ההמכונית החשמלית. מובילת המגמה בכל התחומים – ממדיניות, עבור דרך תשתיות ועד שלב החדירה לשוק. אתם בטח חושבים שזה בגלל שבנורבגיה יותר נוח. אתם טועים. כלומר, בטח יותר נוח – אבל זה לא הסיפור

 

נכון לאמצע 2019, בנורבגיה יש הכי הרבה רכבים חשמליים לנפש. ברור, זו לא הידיעה המפתיעה של השנה. אם תגידו לישראלי הסביר ‘נורבגיה’, הוא מן הסתם יגיד ‘ירוק’, ‘אוויר נקי’, ‘מים צלולים’. עבורנו, הלבנטינים המיוזעים והנאבקים, נורבגיה לעולם תהיה גלויה מן העתיד; סמל לקידמה, מופת של חיים בריאים, הליכות ונימוסים מעולים וכמובן – ידידות אמיצה עם הסביבה.

 

ובכל זאת, נורבגיה. לא דנמרק, לא שוודיה, לא יפן, לא איסלנד ולא שוויץ – כולן מדינות שעבור אותו ישראלי סביר נחשבות ירוקות, מתקדמות ועתידניות במידה די דומה.

אבל לא.

בסוף יש מדינה אחת שבה חצי מהמכוניות הן חשמליות ועיר אחת שנראית כמו פרסומת לטסלה (נורבגיה ואוסלו, בהתאמה), ומקום אחד בכדור הארץ שבו בשנת 2018 האוטו המשפחתי הנמכר ביותר מבין כלל המכוניות המשפחתיות – חשמליות ואחרות – היה ניסאן ליף. ועוד סיבה להיות ירוקים (מקנאה, חברים, מקנאה) צי המכוניות החשמליות בנורבגיה הוא לא רק הכי גדול, הוא גם הכי נקי: 98% מהפקת החשמל במדינה מקורה באנרגיית מים.

 


עמדות טעינה

ומה עם הטעינה, אתם שואלים? ובכן, תנאי הפתיחה נוחים.

ל-75% ממשקי הבית בנורבגיה יש חניה פרטית ועל כן אין שום בעיה להתקין עמדת טעינה ביתית.

בבתים משותפים האתגר קצת גדול יותר – ברבים מהם אין תשתית לעמדות טעינה ולעיתים הסוגייה מעוררת מחלוקת (מנומסת, אנחנו משערים) בקרב הדיירים סביב סוגיית העלות. יחד עם זאת, נכון ל-2018 בכמעט 20% מהבתים המשותפים הצליחו הדיירים להתגבר על הקושי ולהציב עמדות טעינה. בשכונות שבהן אין כניסה למכוניות פרטיות (כן, יש כאלה) – יש (בדרך כלל) חניונים במרחק של כ-100 מטר’ הכוללים גם עמדות טעינה. למותר לציין שיש ה מ ו ן עמדות טעינה ציבוריות – כ-1,000 מהירות ועוד עשרות אלפי עמדות טעינה מסוג 2. בעלי הטסלות נהנים מטעינה ברשת הסופר-מטענים של החברה.

האם נורבגיה תצליח לממש את היעד האמביציוזי שהציבה לעצמה: עד שנת 2025 יימכרו במדינה כלי תחבורה חשמליים בלבד? אין עוד יותר מדי זמן כדי לגלות.

 


חיסכון בכסף

נו, אז למה דווקא נורבגיה? האם באמת אנשים שם סביבתיים יותר? מודעים יותר? אכפתיים יותר?

קריסטינה בו, יו”ר ארגון בעלי הרכב החשמלי בנורבגיה (כן, באמת) די בטוחה שלא. לדעתה, הנורבגים אינם ידידותיים יותר לסביבה מתושבי מדינות אחרות. רובם, היא אומרת, בחרו ברכב חשמלי מסיבה אחת ויחידה – חיסכון בכסף.

חגיגות הרכב החשמלי ה50,000 בנורבגיה - אפריל 2015

חגיגות הרכב החשמלי ה50,000 בנורבגיה – אפריל 2015
Norsk Elbilforening (Norwegian Electric Vehicle Association) [CC BY 2.0]

ועדיין, ראוי לשאול איך ולמה? הרי גם במקומות אחרים מכוניות חשמליות חוסכות כסף לבעליהן ושיעורן על הכבישים לא דומה לזה של נורבגיה. יתרה מזאת, מכוניות חשמליות בנורבגיה לא זולות במיוחד או זולות יותר מאשר כל מקום אחר. אז מה, או מי, הוביל את השגשוג החשמלי הנורבגי? מי שחושב שזה פשוט קרה כי הנורבגים פשוט הבינו שזה כדאי, לא מבין מספיק בתכנון מדיניות ותמריצים כלכליים.

 


קביעת מדיניות

מי שהפך את הרכב החשמלי למיינסטרים בנורבגיה היא הממשלה באמצעות שני ערוצי פעולה מקבילים.

בערוץ אחד הממשלה העלתה מאוד את מחיר הדלק ואת הוצאות האחזקה של מכוניות בעירה פנימית, הרבה מעבר למחירן במדינות אחרות.

בערוץ שני מקביל, כדי להמתיק את הגלולה המרה, יצרה הממשלה עבור בעלי המכוניות החשמליות סל עשיר של תמריצים מרעננים, שהופכים את הבחירה ברכב החשמלי למתבקשת.

כך למשל:

  • מכוניות חשמליות פטורות ממס ערך מוסף שעומד 25%;
  • בעליהן אינם משלמים אגרות כביש (או משלמים מחיר מופחת);
  • נתיבי התחבורה הציבורית פתוחים (בדרך כלל) למכוניות חשמליות;
  • בעלי מכוניות חשמליות זוכים לחנייה חינם בחניונים ציבוריים (על פי בחירת הרשות המקומית);
  • ואם כל זה עוד לא שכנע אתכם: הם נהנים גם מעמדות טעינה חינמיות תחת כל עץ רענן (ושם העץ גם באמת רענן, אבל זה בונוס).

אגב, מכוניות היברידיות אינן נחשבות ירוקות בנורבגיה ועל כן אינו נהנות מן התמריצים האלו. למעשה, הן אפילו יקרות יותר מאשר מכוניות בעירה פנימית בשל המיסים הגבוהים המושתים בנורבגיה על מכוניות כבדות.

 


תכנון אסטרטגי

כאמור, השינוי המופלא הזה לא התרחש בעזרת מטה קסמים ולחשים וגם ממש לא במקרה. מקבלי החלטות אמיצים ומרחיקי ראות עובדים בזה כבר שנים. את כל המדיניות המפנקת וצופת עתיד הזו הם לא התחילו לפתח במחצית הראשונה של 2016 וגם לא במפנה המאה.

לא.

הנורבגים התחילו לחשוב על כל הטוב הזה כבר בתחילת שנות ה-90′ של המאה הקודמת (!).

 

כבר בשנת 1990 נורבגיה הסירה לראשונה את מס היבוא על מכוניות חשמליות ומאז הם לא נחו לרגע ובכל שנה הפכו את רכישת הרכב החשמלי לאטרקטיבי יותר. כמובן, ממשלה לבדה לא יכולה לעשות שינוי בכזה סדר גודל.

מה שמעניין בסיפור הנורבגי הוא שילוב הידיים של הממשלה, החברה האזרחית והמגזר העסקי לטובת ההצלחה.

הנה כמה מן התחנות בדרך:

  • 1990 – ביטול זמני של מס יבוא על מכוניות חשמליות.
  • 1994 – יצרן המכוניות החשמליות הנורבגי PIVCO מפעיל בהצלחה 12 מכוניות חשמליות באולימפיאדת החורף.
  • 1995 – תעשיינים נורבגים מקימים את איגוד הרכבים החשמליים כדי לקדם את האינטרסים של התחום.
  • 1996 – ביטול מס יבוא על מכוניות חשמליות הפך קבוע וגם מופחתת עלות מס הרישיון השנתי.
  • 1997 – ביטול תשלום אגרת כביש.
  • 2000 – 0% מע”מ.
  • 2008 – אוסלו מכריזה על פיתוח תשתית טעינה עירונית.
  • 2012 – קונצנזוס פוליטי לשימור ההטבות לבעלי הרכבים החשמליים.

 


מתי אצלנו בישראל?

הנורבגים, אפילו הם אומרים, הם בני אדם כמונו. ולכן, כל מי שרוצה לפטור את עצמו באמירה שבנורבגיה זה לא חוכמה כי הם מתקדמים/חכמים/ירוקים/בריאים יותר, עושה לעצמו חיים קלים. הנורבגים, כמו רובנו, מגיבים באופן רציונלי לתמריצי מדיניות כלכליים. בואו לא נשלה את עצמנו, האידיאולוגיה (הסביבתית, הירוקה, הבריאותית) בדרך כלל מגיעה אחר כך.

יותר מזה, גם שם המהפכה נתקלת בביקורת ובמתנגדים. יש מי שטוענים שכתוצאה מהמדיניות המכוונת הזו עלה מספרם של כלי הרכב במדינה על חשבון מספרם של הנוסעים בתחבורה ציבורית (שהיא כמובן התחבורה הירוקה באמת); אחרים מלינים על עומס בנתיבי התחבורה הציבורית שנובע מן ההיתר למכוניות חשמליות להשתמש בהם ואחרים כועסים על כך שלא ניתן למצוא חניה בשל ההקצאות הליברליות למכוניות חשמליות.

אבל, למרות הקשיים שעולים בדרך, ברור שעולים, ממשלות נורבגיה לדורותיהן מאמינות בחזון הרכב החשמלי ופועלות בנחישות לממשו. לכן, אם יהיה רצון בישראל ויימצאו קובעי המדיניות והתעשיינים ואנשי החברה האזרחים האמיצים שיפעלו יחד לטובת שינוי המצב – גם אנחנו נוכל להפוך (לפחות מבחינה אחת) לנורבגיה.

השאר תגובה